טוב אז אחרי הרבה זמן שאני אומרת לכולם, למשפחה ולחברים שלי בעיקר, שאני יכולה לכתוב בלוג על כל החוויות שאני חווה פתאום כרווקה כמעט בת 30, החלטתי שהגיע הזמן לעשות משהו עם זה. המטרה שלי בבלוג הזה הוא לשתף בחוויות, בתחושות ובמחשבות שלי לגבי החייים שלי ורווקה ובכלל על חיי הרווקות בעידן שלנו. לכן, החלטתי שהבלוג יהיה אנונימי, לפחות בנתיים. אני יכולה לספר על עצמי שאני אוטוטו בת 30, גרה במרכז ואקדמאית (פרטים נוספים בהמשך).
אז מאיפה להתחיל....
אז נתחיל מזה שמשום מה בניגוד לעבר כולם החליטו להתחתן בגיל צעיר. כל מי שאני מכירה בערך כבר נשוי ואני היחידה שעוד לא. אני היחידה בגילי במשפחה שנשארה רווקה עד הגיל הזה (אני יודעת שאני עוד צעירה אבל משהו בלהיות רווקה לבד בלי עוד רווקים מסביבך הוא אפילו קשה יותר...) האחים היקרים שלי, שגדולים ממני רק במספר שנים, נשואים כבר כמעט 10 שנים עם ילדים. כל בני הדודים שלי (שכמובן צעירים ממני) כבר נשואים. כל החברים שלי נשואים, והקטע הוא שאפילו הם אומרים לי "הלוואי והיה לנו חבר להכיר לך, אבל אין, כולם נשואים...".
מה קורה פה לעזאזל?! :)
זה לא שלא רציתי... רציתי מאוד, היה לי את הבחור שחשבתי שהוא הנכון, הייתה שם משיכה ואהבה גדולה. היינו ביחד קרוב ל-7 שנים. הכרנו בלימודים ואחרי 5 שנים החלטנו שהגיע הזמן לעבור לגור ביחד ושאחרי מספר חודשים, "אם הכל יסתדר" כמו שהוא דאג תמיד לומר, אז גם נתחתן. אבל היום הזה לא הגיע, והיה נראה שהוא רק מתרחק ומתרחק. בכל פעם שהייתי רואה בפייסבוק פוסט חדש של "מאורסים", משהו בתוכי היה נשבר. וכפי שהבנתם היו הרבה רגעים כאלה. הוא היה רואה אותי בוכה אבל היה לו נח שהייתי שם בשבילו. נסיתי לעזוב כמה פעמים אבל בכל פעם הוא מצא דרך להחזיר אותי אליו. בהבטחות לעתיד טוב יותר, ובשכנוע עצמי כנראה שלי שבסוף זה עוד יקרה, שלא יכול להיות שהשקעתי בו ובזוגיות שלנו כל כך הרבה מהחיים שלי ובסוף זה לא יקרה.
ואז זה הגיע, רגע השבירה, הרגע שהבנתי שזה פשוט לא, ושאנחנו לא באמת מאושרים ביחד, שהגיע הזמן לקום וללכת. הבנתי שאני צריכה לעשות את הצעד הזה כי הוא לעולם לא יעשה אותו. כפי שהבנתם, לקבל החלטות לא היה אף פעם הצד החזק שלו. ואז ערב אחד פשוט נפרדנו, היה בכי ועצב, אבל לא היו יותר שכנועים לחזור,מסתבר ששנינו הבנו שזה באמת הסוף.
ככה התחיל לו השלב המאתגר בחיי...
המשך בבלוג הבא :)
;){kind=link}